מימין לשמאל: מרינה קניבלוצקי בודקת תוכנה בנובה שעושה ביומיום את הבלתי אפשרי

זו מרינה, אם לשניים שעובדת מעל 5 שנים כאן איתנו בנובה במחלקת QA. יש לה חוש הומור ואופטימיות שלא רואים כל יום, יצירתיות שאין שנייה לה וגם סקרנות ויכולות למידה שעוד יביאו אותה הכי רחוק שרק אפשר. כשמרינה אובחנה עם פרקינסון היא לא נתנה לזה לעצור בעדה, כשהתפקוד בצד הימני של גופה ירד- היא הפכה לשמאלית. ואם זה לא מפתיע אתכם, אז חכו שתשמעו על התחביבים של מרינה ועל ההתמודדות היומיומית שלה שללא ספק ראויה להערצה.

מרינה, ספרי לנו קצת על עצמך.

אני בת 37, אמא למתן ויוני, בני 12 ו- 9. אני עובדת בנובה כבר מעל ל-5 שנים בתפקיד QA תוכנה ולאחרונה קודמתי לTechnical Leader, אני בודקת תוכנה בצד של ה- Server וה- Big Data. באופן כללי, הייתי מגדירה את עצמי כבחורה מאוד טכנית, סקרנית ו"נברנית בדברים", אז יוצא שאני יושבת ולומדת המון מתוך החומרים של המוצר, לומדת על המוצר לצורך התמקצעות, וגם לצורך הידע הכללי האישי שלי, וזה ככה בקטנה. עם הזמן למדתי לא מעט והתמקצעתי גם על שאר המוצרים של נובה וכעט יכולה לתרום "זוג ידיים" במידת הצורך גם לבדיקות מהצד של ה- tool, ובנוסף גם מעבירה חפיפה והדרכות לעובדים חדשים.

מאיפה מגיעה המוטיבציה הגבוהה ללמוד עוד ולחקור, אחרי חמש שנים כאן בנובה?

 כנראה שההפעלה של שתי אונות המוח גורמות לזה, זה לא סתם.

מה הכוונה?

אני ימנית מלידה, אבל צד ימין שלי פגוע, בשל מחלת הפרקינסון. כמובן שצריך להמשיך לעבוד, לתפקד, לחיות ולנהל אורח חיים רגיל, אז לימדתי את עצמי להיות שמאלית. היום אני כמעט שמאלית לגמרי.

אני לא משלימה את תהליך המעבר לצד שמאל מתוך בחירה מושכלת וזאת על מנת שצד ימין לא יתנוון לגמרי.

לפני כ8 שנים סעדתי את ההורים שלי שהיו חולים במשך תקופה מאוד ארוכה ולבסוף הם נפטרו בהפרש של חצי שנה, הייתי בלימודים, הייתי בהריון, צוק איתן תוך כדי, כך שזו הייתה תקופה של הרבה סטרס עבורי.  כשהלחץ ירד, התחלתי להרגיש חוסר שיווי משקל כשאני עומדת, מן רפיון כזה ברגל, ושייכתי את זה למשהו אורטופדי. בדיעבד, זה לא היה אורטופדי, אלה היו סימנים למחלה, פרקינסון. ומסתבר שפרקינסון מתחיל הרבה לפני ששמים לב לאיזשהו סימן חיצוני. הסימנים מתחילים כשהמוח מתנוון מספיק כדי להראות אותם.

אז בעצם בגיל 31, בתקופה מאוד מלחיצה בחיים וקצת לפני שהתחלת לעבוד במקום עבודה חדש, בנובה, אובחנת עם פרקינסון?

כן. מהרגע שהתחלתי להרגיש חולשה וייחסתי לזה משמעות ועד לרגע של האבחון עברו בערך שנה וחצי. באתרי האינטרנט של בתי החולים קיים 'איזור אישי', שנכנסים אליו ורואים את התיק הרפואי ותוצאות של בדיקות, אז אני לא קיבלתי את האבחנה מהרופא, אלא קיבלתי אותה לאיזור האישי כשהייתי לבד בבית. אני בן אדם מאוד ציני ועם הומור שחור, אז היום שבו קיבלתי את התוצאות של האבחון, החלטתי שיהיה ה'אבחונולדת שלי', ואחגוג שש השנה, בספטמבר.

היינו רוצים להגיד מזל טוב, אבל לא נגיד את זה...

לא, לא. בטח להגיד! אם אני עדיין פה כדי לצחוק על המצב, אני הרבה יותר טובה מהמחלה! כל שנה שעוברת ואני עדיין במצב של לצחוק למחלה בפרצוף ולחגוג 'אבחונולדת', אני ניצחתי עוד שנה. זו הגישה שלי.

אני בחרתי להמשיך לחיות. מצד אחד קיבלתי מחלה של זקנים בגיל 31, ומה לעזאזל עושים איתה עכשיו, כי אי אפשר לרפא אותה. אבל מהצד השני, יש לי שני ילדים קטנים בבית וצריך להמשיך לחיות, אני רק בתחילת הדרך. כשגיליתי את המחלה הייתי כביכול יתומה, מסכנה וכן הלאה, אבל להתקפל לתנוחת עובר ולהגיד "אוי מר גורלי, מה אני אעשה עכשיו?" ולבכות בחושך, זה פשוט לא באופי שלי.

מדהים! התקבלת לעבודה בערך באותו הזמן של גילוי המחלה, נכון? איך קיבלו את זה בנובה? 

בהתחלה זה היה לא רלוונטי, כי לא ראו את המחלה והיא לא הורגשה, התפקוד שלי לא ניזוק ממנה, לא הייתה שום החמרה ובעצם לא היה צורך לדבר על זה. גם בגיל 31, כבחורה צעירה, הרגשתי מן בושה כזו עם עצמי- כאילו מה, עכשיו אני אספר להם שאני "רוטטת" בשעות הפנאי?

כשהמצב החמיר והתחילו לראות את הפרקינסון כלפי חוץ, החלטתי שזה מה יש ועם זה ננצח, ואם מישהו שואל נספר לו את האמת. ובינינו? באופן כללי, די משעשע אותי לראות תגובות של אנשים. לפעמים אני נהנית מזה ועושה בכוונה.

איך באמת אנשים מגיבים? 

זה מתחיל במבט, ורק אז מגיע "מה קרה?" "את צריכה עזרה?" או "למה את צולעת?" בגישה מאוד טובה ואדיבה, באמת. וכאן זה אני הלא בסדר, אני בתור בן אדם ציני ו"רע" במרכאות, אומרת: "אה, יש לי פרקינסון". עכשיו ברור לי מה הולכת להיות התגובה, זה הולך להיות שוק. בין אם זה נובע מחוסר מודעות לזה שיש אנשים בגילי שחולים בזה, או בכלל חוסר ידע או היכרות של המחלה, או בכלל שזה חולי. כי אנשים מצפים לראות בן אדם זקן, או בן אדם חולה שהוא פקקט- ואני לא זה, ולא זה ולא זה.  

האם בנובה עשו התאמות ספציפיות כדי לעזור ולהקל עלייך בעבודה? את צריכה בכלל התאמות כאלו?

כן, עם הזמן הרגשתי שבישיבה ממושכת אני מתחילה להיתפס, דבר שקורה בעקבות המחלה. לפעמים אני צריכה לעמוד שלוש דקות, ולפעמים אני יכולה לעמוד גם עשר דקות עד שזה מסתדר- ופשוט חבל על הזמן הזה, פשוט חבל על עשר הדקות האלה. אז ביקשתי וגם קיבלתי שולחן עמידה, שולחן חשמלי שפותר את זה. לי באופן אישי זה מאוד הכרחי וזה אחלה שזרמו עם זה למרות שאף אחד לא הכיר את זה כאן לפני.

זה באמת נשמע כמו משהו שמתאים לנובה לעשות. תוכלי לשתף ולספר לנו גם על התחביבים שלך?

הפגיעה של הפרקינסון בעצם פוגעת לי בצד הימני של הגוף, אז הרעד הוא בצד ימין, החולשה והנוקשות הן בצד ימין, גם ברגל וגם ביד. וככל שהזמן עובר, או במקרים של עייפות או סטרס באותו יום, היד פחות מתפקדת, היא רועדת ויותר קשה להקליד, יותר קשה לתפקד עם העכבר, ובעצם כל פעולה יומיומית היא קשה יותר כשהיד לא יציבה. הפתרון לזה עבורי היה להשמיש את היד השניה. היום לא רק שהיא שמישה, אני גם מסוגלת לייצר איתה תכשיטים ומאוד נהנית מזה! 

זה ברמה שהתת מודע שלי התרגל לזה שיד שמאל פעילה, כך שגם בתכשיטים שאני מכינה, אני משחילה את הסוגר של השרשראות לשמאליים. עד שהעירו לי על זה לא שמתי לב לזה, זה כנראה באמת כבר בתת מודע. 

וואו, מאיפה הגיע הרעיון לייצר תכשיטים?

היה לי פרץ יצירתיות, שהרבה שנים כנראה התחבא, היה כבוי, וחיפשתי מה לעשות, עד שיום אחד נתקלתי ב- Pinterest בתכשיטים מאפוקסי. הסתכלתי ואמרתי לעצמי שזה נראה פשוט, סך הכל יש פה מנורה לציפורניים וחומר שקוף. פניתי לחברי הטוב עלי אקספרס, רכשתי את כל המוצרים שצריך, והתחלתי להתנסות. וואלה אנשים אהבו, באמת אהבו, כאילו חברים וכאלה. חברה שלי אמרה לי את חייבת לפתוח חנות ב- Etsy, "את חייבת, את חייבת, את חייבת"... אז פתחתי שם חנות. אבל צריך גם לפרסם את עצמי, לא? אז התחלתי לפרסם בפייסבוק, זה התגלגל לפליירים, וסרטונים, וגרפיקה שלמדתי ליצור, מתוך ההנאה שלי. החנות לא פרחה כי אנשים בארץ לא מכירים את הפלטפורמה לצערי הרב, אבל יש לי עמוד באינסטגרם, ו"מפה לאוזן", ופיתחתי את זה הלאה.

ככל שאני נמצאת יותר באינטרנט אני מגלה עוד ועוד גאדג'טים שאפשר לקנות, ולעשות איתם עוד ועוד דברים. אז היום זה התפתח מ"רק תכשיטים" למיתוג כוסות, בקבוקים, חולצות או טקסטיל למיניהם, שלטים... כל דבר שעולה על דעתכם, אני פה. המוטוריקה העדינה הזו גם עוזרת לי כריפוי בעיסוק- והמרפאה בעיסוק שלי ממש מופתעת מהדברים שאני מכינה! 

מהמם! תוכלי גם לספר לנו על העמוד שלך באינסטגרם, Mr.WittyBoard?

אתם יודעים מה זה Message Board? אז יש כאן דוגמא לשלט כזה שיושב אצלי על השולחן במשרד: "You never realize how weird you are, until you have a kid that acts that way", אני כל שבוע מחליפה משפטים, ויש לי קהל מעריצים מסתבר, גם מנובה וגם אנשים מבחוץ!

ויש לך עוד עמוד שעבר מתיחת פנים לאחרונה, נכון?

נכון, העמוד אליו אני מעלה את הדברים אותם אני יוצרת, הוא התחיל בתור עמוד תכשיטים בלבד ומכיוון שעכשיו הוא מכיל הרבה מעבר שיניתי את שמו והוא נקרא  Shaking Art וכל מה שמופיע בדף שלי ניתן לעריכה, לעיצוב אישי וגם לרכישה כמובן. אם תסתכלו היטב, ככל שגוללים מטה- הצילום נראה "לא וואו". ואז ככל שעולים כלפי מעלה, הצילום הרבה יותר "וואו!" ממש למדתי גם לצלם ולערוך תוך כדי.
חוץ מהתחביבים והדברים שאני עושה לכיף, אני חוקרת המון בעניין הפרקינסון. 'חיים עם פרקינסון' זו דוגמא לקבוצת פייסבוק ישראלית שנוצר מצב שאני מייעצת בה לאחרונה ותורמת מהניסיון והידע שלי. החיים עם פרקינסון או להמשיך לחיות עם פרקינסון ולהתגבר על האתגרים היומיומיים הנובעים מהמחלה, זו הדרך שבחרתי בה, וזה בהחלט אפשרי! 

מה שהכי "נראה וואו" כאן זו את, מרינה! את ההוכחה שאין דבר שהוא בלתי אפשרי.